שיר יפה שנשאר לי
'שיר יפה שאימי ברכה צפירה ז"ל הייתה שרה בהופעותיה והוא נשאר לי…'.
כך כתב הזמר והיוצר אריאל זילבר בחוברת של האלבום 'עבודה עברית', אשר יצא לאור בשנת 1998, לציון חמישים שנות יצירה מקורית במדינת ישראל. זילבר היה אחד מהאמנים הראשונים שבחרו להתכתב עם המוזיקה הישראלית בראשיתה. כבנה של הזמרת והיוצרת החשובה ברכה צפירה, שהשפעתה על המלחינים האמנותיים בדור הראשון הייתה עצומה, בחר ליצור לזכרה עיבוד חדש לשיר 'מעמק לגבעה (שתו העדרים)', אותו היטיבה לשיר בהופעותיה הרבות. שיר זה למילותיו של אלכסנדר פן, עובד על ידי נחום נרדי על בסיס של לחן בדואי, שברכה צפירה ביקשה להתאימו לשפה העברית. זילבר פנה אל התזמורת האנדלוסית אשדוד ואל מנצחה ד"ר אבי עילם אמזלג, אשר כתב את העיבוד התזמורתי, ללוות אותו בסגנון המצוי בין הערבי למערבי, כשלצד שירתו, המתחקה אחר סגנון השירה של אימו, הוא מיטיב לנגן קטעי אלתור בחצוצרה. שיר זה מהווה לדעתי את אחת הסנוניות הראשונות בתהליך הגיבוש של הדיאלוג הפורה ורב ההשראה בין הדורות, בין המסורות המוזיקאליות ובין הסגנונות והטכניקות השונות שנאספו יחדיו בארץ. בבחירתם של אריאל זילבר והתזמורת האנדלוסית אשדוד דווקא במנגינה בדואית ובמילים של אלכסנדר פן יש לדעתי גם נהייה אחר אהבת הארץ התמימה, הקשובה אל הנוף המקומי ואל צליליו, ואל השפה העברית המתחדשת. בביצוע זה מתקיים מפגש ייחודי בין האמנותי לפופולארי, בין העבר להווה, בין המערב למזרח, בין השפה הערבית והשפה העברית. כל אלה הן החלטות לא מסחריות בעליל, והן מציבות יצירה מתחדשת זו של זמר עברי על התפר שבין האמנותי למסחרי.
בתעשייה ומחוצה לה
בשעה שאמצעי התקשורת למיניהם, המסחריים והציבוריים, נותנים את עיקר תשומת ליבם למוזיקה הפופולארית המסחרית, זו המכונה 'תעשיה', מתרחשת עשייה אמנותית מוזיקאלית עניפה הרחק מזרקורי התקשורת. קשה לאמוד את היקף העשייה המוזיקאלית שמחוץ לתעשייה. להערכתי מרבית המוזיקאים הישראליים יוצרים מחוץ לתשומת הלב הציבורית, והם מתבטאים במגוון רחב מאד של סגנונות. לצד מוזיקת הפופ המזרחי והרוק הקל, הנוכחים במדיה, נוצרות בארץ מוזיקות רבות ומגוונות:
- זמר עברי – שירים, פזמונים ועיבודים מחדשים (המכונים גרסאות כיסוי או 'קאברים') לשירי זמר בשפה העברית. בסוגה בולט מקומם של שירים אמנותיים במגוון של סגנונות, שאינם מיועדים למדיה המסחרית.
- רוק – בלוז, רוק מתקדם ורוק כבד בשפה העברית, בשפה הערבית ובשפות נוספות (אנגלית, אמהארית, רוסית, רוק חסידי ועוד).
- מוזיקת ג'אז – ג'אז קלאסי, ג'אז אתני, ג'אז המתכתב עם זמר עברי, עם רוק, עם מוזיקה אלקטרונית ועוד.
- מוזיקה קונצרטית – מוזיקה תזמורתית, קאמרית, מקהלתית, וז'אנרים רבים נוספים בסגנונות מגוונים, מהאוואנגארד העכשווי ועד לניאו-טונאליות וחזרה לסגנון הים-תיכוני המשלב מזרח ומערב.
- פיוטים – מוזיקה חדשה למילותיהם של פיוטים מסורתיים, לצד עיבודים חדשים ללחנים מסורתיים.
- מוזיקה אתנית – מגוון רחב מאד של שפות וסגנונות, ביניהן המוזיקה החסידית ומוזיקת הכליזמר, שזוכות לעדנה רבה.
- מוזיקה ערבית – הן מוזיקה אמנותית אינסטרומנטאלית והן מוזיקה ווקאלית (שירים ויצירות).
- מוזיקה אלקטרונית – הן מוזיקה אמנותית והן מוזיקה אלקטרונית של מועדונים למיניהם (טראנס, האוס, אתני, רוק ועוד).
- מוזיקה בשירות אמנויות אחרות – מוזיקה לקולנוע, מוזיקה למחול, מוזיקה לתיאטרון, מחזות זמר ואופרות במגוון של סגנונות – אופרות רוק, אופרות מודרניסטיות, על פי רוב קאמריות בגלל מגבלות התקציב, מחזות זמר בסגנון אמריקני, מחזות זמר בסגנון אתני ועוד.
קיימים כמובן עוד ז'אנרים ועוד סגנונות שלא ציינתי פה, ובודאי יהיו כאלה שיוכלו להשלים את התמונה הכל כך מגוונת ורחבת יריעה.
המוזיקה הישראלית מבוצעת על ידי זמרים בעלי טכניקות הפקה קולית שונות ומגוונות, מוגברות ולא מוגברות, על ידי נגנים של מגוון של כלים מכלי התזמורת המערבית וכלי התזמורת הערבית ועד לכלי נגינה אתניים מזרחיים ומערביים, על ידי יוצרי סאונד באולפנים הממוחשבים, נגני פסנתרים, גיטרות ומקלדות נגינה או שליטה ממוחשבת ועל ידי יוצרי מוזיקה אלקטרונית. המוזיקה הישראלית מוצגת בביצועים חיים לקהלים מגוונים המונים מספרים משתנים של מאזינים – מאחדים ועד אלפים – במועדוני ריקודים, בבתי קפה, באולמות של מתנ"סים, במועדוני קיבוצים ובמושבים, בבתים פרטיים, בתחנות אוטובוס ובתחנות רכבת, בקרנות רחוב, באיצטדיונים, באולמות ספורט, בגינות עירוניות ובפארקים ציבוריים. חלק נכבד מהמוזיקה הנוצרת בארץ מוקלטת ומופצת באתרי האינטרנט וברשתות הרדיו הקטנות. קהילות קטנות וגדולות של מאזינים מצויות במספר עצום ברשתות הפייסבוק, ביו-טיוב, באתרים של אמנים, של הוצאות לאור, של ארגונים מוזיקאליים למיניהם המקדישים עצמם לז'אנר מסויים. חלק נכבד מהמוזיקה מתועדת בהקלטות מקצועיות אשר נערכו באחת מתוכנות הסאונד והעריכה המצויות כיום בידי כמעט כל מוזיקאי פעיל, וחלק קטן יותר אך משמעותי יוצא לאור גם בתווים הנערכים בתוכנות התיווי החדשות, המצויות בידיהם של כמעט כל מוזיקאי יוצר כיום. היצירות המוקלטות והמודפסות יוצאות לאור בדרכים רבות ומגוונות חלקן בהוצאות לאור מסודרות וממוסדות וחלקן ביוזמה פרטית, והן מופצות כאלבומים מושקעים מבחינה גראפית כמעשה יצירה חזותית בפני עצמו, כחוברות תויים מאירות עיניים או בפורמאטים וירטואליים למיניהם באחד מאתרי הרשת הרבים הזמינים לכל אמן יוצר או מאזין המעוניין ביצירתו. המוזיקה הישראלית שמחוץ לתעשיה מוצגת בסדרות של מופעים המוקדשים לשירה עברית, להיסטוריה, לפילוסופיה, בחוגי האזנה אזוריים, בסדרות של מפגשים בבתי הספר ברחבי הארץ, בפסטיבלים גדולים וקטנים מתוקצבים על ידי המדינה ובלתי מתוקצבים, בסדרות של קונצרטים של גופי ביצוע קבועים או מזדמנים, תזמורות, בתי תיאטרון ואולמות מחול, ביוזמות פרטיות של המוזיקאים עצמם וביוזמות של משרדי הפקה למיניהם, פרטיים או ציבוריים. כל אלה יוצרים פסיפס עשיר ומגוון, רחב מכדי שנוכל להכילו, ועל כן מעורר השתאות.
העשייה מחוץ לתעשייה שייכת למגוון של אמנים, שחלקם יוצרים גם במרכזה של התעשייה, אך בוחרים לעסוק גם במוזיקה שלא זוכה לתשומת ליבן של רשת ג' וגלי צה"ל. אין מדובר כאן במוזיקה קלה השייכת לתעשייה, המנוגדת בסגנונה למוזיקה רצינית שאיננה שייכת לתעשייה. חלוקה זו, שהתאימה אולי למצבה של המוזיקה בארץ לפני ארבעים שנה, איננה תופסת כיום. התעשייה שיש בה רגעים של איכות כמו גם רגעים של רדידות, שונה ממה שמחוץ לתעשייה רק מן ההיבט של המניע ליצירה. התעשייה היא שדה יצור שבו מבקשים האמנים להתפרנס מהמוזיקה שלהם. מחוצה לה פועלים אמנים רבים מאד, כנראה רובם המכריע של המוזיקאים הישראלים, שויתרו על האפשרות להפרנס מהמוזיקה שלהם והם יוצרים מוזיקה במקביל לעיסוקים נוספים לצרכי פרנסה, שאינם נוגעים ישירות ליצירתם.
מצב חדש
הפסיפס העצום שתואר כאן יוצר מצב חדש. מספרם הגדול של מוזיקאים פעילים בדור הצעיר לא מאפשר לכולם לפרוץ אל התודעה הציבורית, וניתן להעריך שאמנים ייחודיים כמו אפרת גוש או ברי סחרוף היו מתקשים לעבור כיום את המשוכות של תכניות הריאליטי, המהוות אמצעי מרכזי לכניסה אל ליבה של התעשייה. במציאות שבה ניגשים אלפי זמרים, ביניהם זמרים מוכשרים מאד, למוקדמות של כל תכנית ריאליטי, במציאות שבה מוצפים עורכי תכניות הרדיו במאות פניות של יוצרים השולחים אליהם אלבומים חדשים, במציאות שבה בכל רגע עולים לאחת מרשתות האינטרנט שיר חדש או יצירה חדשה, במציאות כזו לא ניתן להכיל את כל המידע האינסופי שנוצר ללא הפסק. במציאות שבה כל אחד יכול להקים לעצמו אולפן ביתי, שבו יוכל להקליט ולערוך את המוזיקה שלו בעצמו, ולהגיע לאיכויות מקצועיות ממש, ללא הצורך בסיוע של טכנאי סאונד מקצועי או במוציא לאור שיפיץ את יצירתו, אנו מוצאים עצמנו נטולי אמות מידה לקביעתה של איכות אמנותית. שלא כמו בעבר אין לנו פסטיבל זמר אחד שלשיריו החדשים מקשיב העם כולו, אין לנו שידור שבועי של קונצרט ובו בכורה של יצירה תזמורתית חדשה המשודרת ברשת הממלכתית היחידה אליה חשופים מרבית המאזינים, ללא יכולת לבחור שידור חליפי. היום גם כשיש פסטיבל זמר מטעם גוף ציבורי כזה או אחר, הוא מהווה רק פרויקט אחד המשודר באותו ערב, ועל כן הוא מתחרה בתוכניות פופולאריות לא פחות, ואין ביכולתו לזכות את משתתפיו באותה חשיפה ציבורית לה זכו לפני שלושה עשורים.
לצד ההיבט הכלכלי הפשוט, המבדיל בין התעשייה ובין המוזיקה הבלתי מסחרית, ניתן לזהות קווי דמיון רבים בין המוזיקה הנוצרת בתעשייה והמוזיקה הנוצרת מחוצה לה. קווי דימיון אלה אינם חדשים והם מלווים את המוזיקה הישראלית עוד מראשית הזמר העברי של סוף המאה התשע עשרה. שתי מגמות מרכזיות ניתן למצוא בכל סוגי המוזיקה שנוצרו ונוצרים בארץ. מגמה אחת היא הרצון לשלב איכות בקומוניקטיביות, כפי שקורה הרבה בתרבות הפופ הישראלית המרבה להתייחס לשירה העברית הגבוהה בתוך הפורמט המסחרי. כך למשל זכינו בהרצאה קודמת בכנס להאזין לשיר של המשוררת רחל מושר בפיו של הזמר אריק איינשטיין. מגמה שנייה היא הרצון למזג תרבויות מוזיקאליות שונות, המייצגות את התמונה הכוללת של השפות המוזיקאליות השוכנות בארץ. חיבורים של מזרח ומערב, של אמנותי ושל פופולארי היו נחלתה של המוזיקה הישראלית ממש מראשית הדרך. שתי מגמות אלה באות לידי ביטוי בכל אחת מן התופעות שתוארו קודם לכן. נמצא אותן באותה מידה של אינטנסיביות הן ביצירה של פאול בן חיים והן בשיר של ברכה צפירה, הן באלבום חדש של ברי סחרוף והן באופרה חדשה של חיים פרמונט.
ניתן לסכם זאת כך – המהפכה הטכנולוגית של הדורות האחרונים יצרה מצב חדש שבו דווקא ריבוי הידע המקצועי וריבוי האמנים היוצרים ביטל את האפשרות להגמוניה של סגנון מסויים או של תפיסה אסתטית מסוימת. וועדות הרפרטואר, חברות התקליטים, המוציאים לאור, עורכי תכניות הרדיו ומנהלי אתרי המוזיקה למיניהם אינם מסוגלים להכיל את כל המידע שמגיע אל פתחם. על כן בחירתם היא לא אחת אקראית. נוצרת מציאות שבה אין קונצנזוס מחייב, ואת הציבור הישראלי האחד של ימי כור ההיתוך מחליפות היום קהילות רבות של יוצרים ומאזינים, הנפגשים זה עם זה במופעים חיים ובאתרי אינטרנט. חלקן קהילות קטנות וחלקן קהילות גדולות, חלקן מקדישות עצמן לסגנון מסויים מאד וחלקן פתוחות למגוון של טעמים, חלקן מוקדשות לסוגה מוזיקאלית ספציפית וחלקן ליוצר מסוים או למשורר שזכה להלחנות רבות, חלקן מוקדשות לרעיון פוליטי שזוכה לביטוי אמנותי וחלקן מוקדשות לדיונים על עתידה של המוזיקה בישראל. בכל אחת מהקהילות הללו יש מוזיקה מסחרית שמצאה דרכה לליבה של התעשיה לצד מוזיקה שלא מצאה דרכה לתעשיה.
בחזרה לקהילתיות
ריבוי היוצרים והיווצרותן של קהילות אמנים ויוצרים עיצבו מציאות חדשה, בה אין הבדל משמעותי בין מצבו של מלחין צעיר העוסק במוזיקה אמנותית מודרניסטית לבין מצבו של זמר היוצר מוזיקת פופ. כל עוד לא הגיעו שניהם למודעות ציבורית מספקת המאפשרת להם התפרנסות בתוך שדה היצירה התעשייתי, הם חיים בתוך הקהילה הקטנה אליה הם משתייכים ובשבילה הם יוצרים. חלקם ימצאו עצמם עוברים שוב ושוב בין שני השדות – לעיתים יצליחו להתקיים בתעשייה ולעיתים יציגו את עבודותיהם לקהל מצומצם בתוך קהילות המאזינים למופעיהם או בתוך הקהילות הוירטואליות להן יציעו את המוזיקה שלהם, ללא מוטיבציה מסחרית. ומה שנכון למלחינים בני זמננו או לזמרים יוצרים בני הדור הצעיר נכון גם ליוצרי ולמבצעי פיוטים או ליוצרי רוק מתקדם ומוזיקה אלקטרונית. כל אחד יוצר לעצמו בעצמו מתוך תקווה שתיווצר מסביבו קהילה קטנה או גדולה. מציאות זו של קהילות מאזינים ויוצרים מחברת בין כל הדורות ומאפשרת דיאלוג בין סגנונות ובין אמירות, ואף מגשרת על מרחק גיאוגראפי. להקה ישראלית שלא ממש הצליחה ליצור לעצמה קהל גדול בארץ יכולה להופיע בחו"ל בהצלחה גדולה, מלחין יכול להציג יצירה תזמורתית שלו במדינה רחוקה, מבלי שתהיה לכך תהודה כלשהי בארצו שלו, ויותר מכך אמנים יכולים להיפגש ליצירה משותפת בהתכתבות אינטנסיבית באינטרנט, על אף או אולי דווקא בגלל שהם רחוקים פיסית זה מזה.
יותר מכך – דיאלוג יכול להיות גם בין אמנים הפועלים כיום לאמנים שפעלו בעבר, וזאת על ידי שימוש בהקלטות היסטוריות ושיבוצן בתוך יצירות חדשות. זמרים שכבר הלכו לעולמם ומשוררים שהוקלטו קוראים משיריהם, פסי קול של סרטים וראיונות עם מנהיגי עבר הופכים לחומרים זמינים לכל יוצר עכשוי. קולן של ברכה צפירה ולאה גולברג, כמו גם קטעים מצוטטים מעיבוד של משה וילנסקי או יצירה של יעקב גלבוע הפכו לאבני בניין שגרתיים ביצירות חדשות, הן קונצרטנטיות והן אלקטרוניות, ונוכל למצוא חומרים שכאלה בשירים פופולאריים כמו גם בעבודות שנוצרו הרחק מתשומת הלב של התעשייה.
מדובר בשינוי דרמתי הנוגע לא רק למלודיה ולהרמוניה שהיו אבני הבניין העיקריות של המוזיקה בעבר, אל גם לסאונד, שהפך להיות אחד המרכיבים החשובים ביותר של המוזיקה הנוצרת כיום. הידע שלנו בעיצובו של סאונד איכותי וראוי הביא לעולם הרבה מוזיקאים שהם בראש ובראשונה אמני סאונד, אשר עוסקים בעריכתם של חומרי עבר מוקלטים אל תוך מעשה היצירה החדש שלהם. ביכולתם של האמנים כיום ליצור באולפנם הביתי הדמיות משכנעות של סוגי אולמות שונים, של כלי נגינה מגוונים טבעיים ומלאכותיים. ביכולתם לתקן זיופים, להחליט על שינוי בצליל כזה או אחר, על הוספת רובד נוסף של מוזיקה למעשה יצירה שהקליטו לפני כמה שנים.
הידע המעשי ההולך ונצבר, כמו גם הריבוי של אמנים יוצרים מעצב כאמור אתגרים חדשים. אין יותר אמות מידה של גבוה ונמוך. אין הגדרות ברורות לשפה מסויימת של מוזיקה, שכן מרכיבים מסוגי מוזיקה שונים מתחברים למגוון של תערובות או תרכובות. שירה גבוהה מולחנת כשיר פופ לעומת טקסט עממי המשמש בסיס לאופרה מורכבת ומסובכת, שילוב של כלים עממיים ביצירה אמנותית, חיבור של מוזיקה חיה עם הקלטות עבר, עוד ועוד חיבורים מגוונים ומרובים, הפכו לעניין שבשגרה.
הכול אפשרי, אין הגדרה מקובלת של גבולות כלשהם, אין בעצם הגדרה של מוזיקה אמנותית, של מוזיקה גבוהה, של מוזיקה מסחרית, של מוזיקה נמוכה. גם ההגדרות של סגנון מסוים או סוגה מסוימת כבר אינן ברורות דיין.
אז מהי מוזיקה ישראלית?
ההגדרה היחידה שתהיה כנראה מקובלת על כולם לגבי זהותה של המוזיקה הישראלית האמנותית או הפופולארית היא שהיא נוצרה במדינת ישראל. כשזמרת מוערכת כמו אפרת גוש יוצרת אלבום חדש אין לה כל וודאות לגבי התקבלותו המסחרית של האלבום שלה. ייתכן מאד שעל אף המקוריות ופריצת הדרך שבו היא תמצא עצמה ללא קהל צרכנים מינימאלי להצלחתו המסחרית. באותה מידה של אי וודאות ימצא עצמו גם המלחין אריה שפירא בהשלימו קונצ'רטו חדש לפסנתר, כי איננו יכול לנבא האם לאחר ביצוע הבכורה של יצירתו על ידי הפסנתרן עמית דולברג, הנחשב לאחד הבולטים שבפרשני המוזיקה החדישה בארץ, והתזמורת הסימפונית ירושלים של מנצחה הראשי, מאסטרו פרדריק שזלן, בקונצרט חגיגי של ערב יום העצמאות תשע"ד, יזכה הקונצ'רטו להצלחה לאומית או בינלאומית, ולקהל מאזינים מינימאלי שיאפשר לו להוציא לאור אלבום של הקלטת הבכורה. ניתן על כן לומר שהיצירה היא מסחרית רק בדיעבד, לאחר שהסתברה הצלחתה המסחרית. כל עוד לא זכתה היצירה להצלחה מסחרית היא ממוקמת מחוץ לתעשייה. היות שליוצרה מלכתחילה היו כוונות כנות של הבעת עצמו, כוונות שניתן להגדירן כאמנותיות, איש לא יוכל לטעון כנגדו שאיננו אמנותי, גם אם בדיעבד תזכה יצירתו להצלחה מסחרית.
במוזיקה הנוצרת בישראל, ושעל כן הגדרנוה כמוזיקה ישראלית, נמצא לצד אותו חיבור שכבר הצגתי בין מזרח למערב, בין העבר וההווה ובין הגבוה לנמוך כביכול, תכונה נוספת, היא תכונת המגויסות. האמן הישראלי לא יכול להרשות לעצמו שלא להתייחס למציאות שמסביבו. גם כשהוא כותב שיר אישי הוא בעצם מוצא עצמו אומר אמירה אינדיבידואלית, לעומתית כנגד המציאות הקולקטיבית הפוליטית. שירים ויצירות רבות, פיוטים ומוזיקה אלקטרונית מוקדשים למציאות הפוליטית, לשיח עם האמונה, למתח האתני, למאבק לצדק חברתי ועוד שלל נושאים מהם אנו למדים על מידת מעורבותו של האמן והצורך שלו להתגייס למען שינוי פני החברה והמדינה.
יוצרי המוזיקה הישראלית, מראשיתה ועד ימינו, על אף השינויים הדרמתיים שחלו לאחרונה בשדה היצור התעשייתי ומחוצה לו, מתייחדים אם כן בצורך לחבר בין המזרח למערב, בין מוזיקת העבר על מגוון סגנונותיה וקולותיה לבין המוזיקה הנעשית בהווה, בין הקומוניקטיבי לבין המורכב. המוזיקה בישראל היא על כן מוזיקה רב תחומית, שיוצריה נעים בין רבדים שונים של זמן ובין מישורים שונים של טכניקות וסגנונות. מדובר בתמונה רב תחומית ומורכבת, שיש בה שלל של תערובות ותרכובות. המוזיקה הישראלית נדרשת להביע דעה על המציאות, נדרשת להתגייס למען איזו אידיאה חברתית או ערכית, ועל כן היוצר הישראלי, גם כשהוא מנסה להתעלם מהמציאות מוצא עצמו בתוך העימות הבלתי נמנע בין האישי לקולקטיבי.
כמה דוגמאות
כל אלה ניתן להציג בכמה דוגמאות שחלקן הספקתי להשמיע במהלך הכנס במוזיאון ישראל, וחלקן רק הזכרתי במילים, ואשר מוצגות כאן לא בסדר שהוא חלקו כרונולוגי וחלקו אסוציאטיבי:
- בשנת 1956, למעלה מארבעים שנה לפני צאת גרסת הכיסוי לשיר 'מעמק לגבעה' בה פתחתי, הושמעה בבכורה על ידי התזמורת הפילהרמונית יצירתו של פאול בן-חיים 'נעים זמירות ישראל', המתייחסת לשלוש זוויות מבט על דמותו של המלך דוד. ביצירה זו, הכתובה לתזמורת סימפונית מורחבת, הכוללת גם סקסופונים וצ'מבלו, ישנם שילובים מרתקים בין המזרח למערב, בין הפיוט של יהודי בבל ותימן לבין הסימפוניה המערבית. ההקלטה שהושמעה בכנס המוזיאון היא של התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין. הקלטה זו נכללת בסדרת אלבומי 'הנסיך צ'ארלז' של חברת סוני (Sony Classical Leonard Bernstein Royal Edition Prince Charles Collection), סדרה מכובדת ומצליחה של מוזיקה תזמורתית ממיטב הרפרטואר הקלאסי והרומנטי העולמי, והיא אחת ההקלטות המצליחות ביותר של מוזיקה ישראלית אמנותית בעולם. אף על פי שבמדינת ישראל יש תהודה מועטה למוזיקה המיוחדת של בן-חיים, הוא אולי המלחין הישראלי המבוצע והידוע ביותר בעולם גם כיום. בפרק האחרון, המכונה 'שיר המעלות', השתמש בן-חיים ברעיונות מלודיים שעלו בראשו בעקבות עבודתו המשותפת עם הזמרת ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר, שהוזכרו בראשית דבריי. בפרק זה מגיע בן-חיים לסאונד מיוחד במינו, המשלב באופן משכנע וסוחף את טכניקת האלתור של המקאם המזרחי עם צורת הווריאציות המערבית. זהו פרק סימפוני רב רושם, שהצלחתו בכל קהל בארץ ובעולם מובטחת, בשל הכנות, הישירות והקצב הסוחף שמאפיין אותו.
- במרץ 2007 הוציאה להקת 'כנסיית השכל' אלבום אוסף של שיריה, הפעם בעיבודים ששילבו את נגני הלהקה בתזמורת סימפונית ובעריכת סאונד אלקטרונית, פרי עבודתו של עמי רייס, קלידן ומלחין צעיר שהצטרף ללהקה, ושיצר סינתזה חדשנית בין הסגנון המורכב המקורי של הלהקה, ששילב את הרוק עם האתני לבין נגינתה של תזמורת גדולה, תוך שימוש הן בהרמוניית הג'ז והן באינטונציה של המקאם המזרחי. התוצאה היא מוזיקה הקרובה בסופו של דבר לסגנון התזמורתי של פאול בן-חיים. לאחד השירים הידועים של הלהקה 'ואת מתפשטת (שקט)', ששובץ באלבום בעיבוד חדש התווסף מבוא הדומה להפליא לבלדה מתוך 'שלושה שירים ללא מילים' שחיבר בן חיים על פי רומנסות ספרדיות.
- בהקשר של הרומנסה הספרדית אי אפשר שלא להזכיר את הזמרת יסמין לוי, שכל פעילותה האמנותית מוקדשת לשירת הלדינו, בהשראת אביה המוזיקולוג יצחק לוי, אשר נפטר כשהייתה בת שנה. באלבומה השלישי 'Mano Suave' ('הידיים שלה' בלדינו) משנת 2007, הקדישה לוי מקום מיוחד לרומנסות ולבלדות פחות ידועות מהאוסף החשוב של אביה. אלבום זה, שיצא בפורמט לועזי, כשכל הכותרות ודברי ההסבר, כמו גם מילות השירים מוצגים בלדינו, באנגלית ובצרפתית, זכה לתהודה רחבה מאד בארץ ובעולם. סגנונו של האלבום, המתבסס על עיבודים להרכב של כלי נגינה מערביים, כמו הכינור, הצ'לו, הנבל והקלרינט, לצד מגוון של כלים אתניים, כמו העוד, הקאנון והזורנה, תוך שימוש מדויק וחסכוני בגיטרה האקוסטית, קרוב בתוצאה המתקבלת לזו שבאלבום 'אוטוביוגרפיה' של כנסיית השכל, שתואר בסעיף קודם. מפליא גם הדמיון הברור למוזיקה הקאמרית של מלחיני הדור הראשון של המוזיקה האמנותית בארץ, כמו פאול בן-חיים, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' ומרק לברי.
- חודשים ספורים לפני מותה, חזרה שושנה דמארי אל הבמות, כשהצטרפה לפרויקט של עידן רייכל בשני שירים, אשר פתחו וסגרו את אלבומו השני 'ממעמקים' משנת 2005. בשירים אלה יצרו רייכל ודמארי תרכובת מיוחדת במינה בין הזמר העברי הקלאסי, שדמארי כה מזוהה עמו ובין יסודות אתניים, שהיוו שורש נוסף ועמוק לשירתה. רייכל השכיל לשלב אותה בפרויקט שלו באופן שיאפשר לה להביע משהו חדש, אשר נבט מתוך המסורת של הזמר העברי, שהיא נמנית על מעצביו החשובים. שוב מצאנו כאן הרבדה בין דורית, מזיגה של סגנונות וכמובן אמירה מגויסת, המבקשת לתת ביטוי ייחודי לראשית הדרך ולכבוד שרייכל חש אל דור המייסדים בתרבות הישראלית. בכל האלבומים של רייכל, ובמיוחד באלבום השני שלו, בולט הדמיון הסגנוני למוזיקה האמנותית של הדור הראשון בארץ, כמו גם לאלבומים של כנסיית השכל ויסמין לוי שתוארו קודם לכן.
- שושנה דמארי שהפליאה לשיר באלבומו השני של רייכל מזוהה קודם כל בשירים שחיברו בעבורה המשורר נתן אלתרמן והמלחין משה וילנסקי. השיר 'כלניות' התפרסם בראשית שנות הארבעים, והיא הקפידה לשיר אותו דרך קבע כמעט בכל הופעותיה. בשנת 2008 הוציאה להקת 'בוסה' סינגל של גרסת כיסוי לשיר בעיבוד בסגנון בוסה נובה. הזמרת יעל קראוס יחד עם חבריה ללהקה, נועה גולנדסקי ומיכאל פרוסט הצליחו להחזיר את השיר לקדמת הבמה, והוא זכה למאות אלפי צפיות ברשת, כמו גם לביקורות נלהבות. שוב יש כאן הרבדה בין זמנים, שילוב של סגנונות שונים ואמירה שנעה בין האישי למגויס.
- אלבומים של חיבור בין עבר להווה הוציאו בשנים האחרונות אמנים רבים, ביניהם דודו טסה באלבומו 'דודו טסה והכוויתים' (2011), בו התכתב עם הקלטות ושירים של דודו, שהיה יוצר מוערך מאד בעיראק טרם עלות המשפחה ארצה, וריטה, אשר יצרה אלבום שכזה שכותרתו 'השמחות שלי' (2011), ושהוא כולו מחווה למוזיקה האיראנית ששמעה בבית אימה, תוך שהיא משלבת הקלטות של אימה ושל אחיותיה בכמה מהשירים. גם הזמר והיוצר יהודה פוליקר, ביסס את אלבומו 'גקו' (2012) על הקלטות של אביו המנוח, ג'קו פוליקר, אותן הקליט שתיים עשרה שנה קודם לכן, ועתה ערך אותן ושילבן בעיבודי אולפן חדשניים. הזמר והיוצר אריאל הורוביץ יצר באלבומו 'הגיבורים שלי' (2013) שירי מחווה לגיבורי התרבות שלו, ביניהם אבא קובנר ואמו של הורוביץ, המלחינה נעמי שמר, שראיון עמה שולב באחד מהשירים. בכל האלבומים הללו באים לידי ביטוי מובלט ההרבדה והדיאלוג שמתרחשים בין העבר להווה, בין דורות קרובים ורחוקים, בין המזרח למערב, בין השפה העברית לשפות של ארצות המוצא של משפחות היוצרים, ובכולם יש שוב התחברות לשליחות כלשהי, אליה מתגייס האמן היוצר. היינו יכולים להמשיך ולתאר גם את אלבומה של קורין אלאל 'שפת אמי (1990), המוקדש לשירים הצרפתיים עליהם גדלה, את אלבומה של יהודית רביץ 'שירים מהבית' (2010), אשר בו הקליטה את שירי ילדותה בליווי הגיטרה הפשוט והמדויק של אחיה יעקב, את אלבומי הפיוטים הרבים שיצאו לאור בשנים האחרונות על ידי אהוד בנאי, ששי קשת, מאיר בנאי, אמיר בניון, כמו גם את אלבומי המחוות של גרסאות כיסוי חדשות שנאספו לכבודם של זמרים חשובים כמו אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין ואהובה עוזרי.
- האלבום 'ארץ שיר' של אחינועם ניני והתזמורת הסימפונית ירושלים בעיבודיהם של גיל דור ואילן מוכיח יצא לאור בשנת 2011, והוא מביא ממיטב הזמר העברי בפרשנותה הייחודית. רגע בלתי נשכח באלבום זה הוא צירופו של לחן חדש לשיר 'אשתו' של המשוררת רחל אל עיבוד תזמורתי רב רושם לשיר 'היו לילות' של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא. ניני מצליחה לתת פרשנות חדשה ואחרת לשיר הידוע, תוך שהיא יוצרת סיפור חדש, הקושר את עולם הדימויים של המאזין לחווייתה של רחל. ניני מצליחה ליצור הרבדה מורכבת, בה מתקיים דיאלוג בין הדורות, ורותמת להצלחתה האמנותית את ההרמוניה המיוחדת של גיל דור ואת התזמור המרשים והסוחף של אילן מוכיח. האלבום, שהושקעו בו משאבים רבים, לא זכה להצלחה מסחרית של ממש, אך הוא בוודאי ייכנס להיסטוריה של המוזיקה בישראל, כאחד מאותם רגעי חסד בהם מתחברים חומרים מוזיקאליים וטקסטואליים לכדי מעשה מרכבה איכותי ועמוק. בחירות שכאלה אינן בהכרח חלק משדה הייצור התעשייתי של המוזיקה, והן מדגימות את מורכבותה של הגדרתה של המוזיקה כפופולארית או כאמנותית.
- ביצירתו של המלחין הצעיר אדיר לוי 'דודי ירד לגנו' משנת 2010, הוא חיבר את הפייטן המוערך ליאור אלמליח ואת סגנון הפיוט של יהודי מרוקו אל הסגנון הסימפוני הרומנטי ויצר יצירה מרגשת וסוחפת. אל אדיר לוי הצטרפו עוד שני מלחינים צעירים – ניסים חליפה, אשר ביצירתו 'אגדלך' נתן ביטוי לשירת הפיוט של יהודי פרס בשירתה של מורין נהדר, וחי מאירזדה, אשר ביצירתו 'עין ולב יחדיו' חיבר את הפייטן אהרון עמרם ושירת יהודי תימן הן אל סגנון הרוק המתקדם והן אל הסגנון התזמורתי האימפרסיוניסטי. שלוש יצירות חשובות אלה הושמעו לצד יצירתו של פאול בן-חיים 'הנושא הנצחי' והקונצ'רטו לחליל של יוסף ברדנשווילי בנגינתה של התזמורת הסימפונית של ירושלים, אותה תזמורת שליוותה את אחינועם ניני, בקונצרט הסיום של פסטיבל הפיוט וחג המוזיקה הישראלית בקיץ 2010, בניצוחו של המנצח הצעיר דניאל כהן. חשוב לציין שגם שתי היצירות של בן-חיים ושל ברדנשווילי מתכתבות עם מסורות שונות של פיוט יהודי – החסידי והגיאורגי.
- ואם בפיוט עסקינן אי אפשר שלא לגמור את ההלל על אלבומו של ברי סחרוף 'אדומי השפתות', משנת 2009, המוקדש לשירתו של שלמה אבן גבירול. אלבום זה מהווה לדעתי יצירת מופת חשובה ופורצת דרך ברוק הישראלי, שכן משתלבים בו הרוק המתקדם, המתבטא בהרכב ובטכניקת העיבוד האופיינית לעבודתם המשותפת של ברי סחרוף ואמן הסאונד והמעבד רע מוכיח, המוזיקה של הפיוט המסורתי, בעיקר זה של ספרדי ירושלים ושל יהודי מרוקו, וכמובן מילותיו של משורר תור הזהב של ספרד, שלמה אבן גבירול. כל אלה ביחד יוצרים תמהיל מורכב, שבכל זאת הצליח להגיע לתהודה משמעותית. יש כאן ביטוי לכל התכונות שהוצגו בראשית דבריי. החיבור בין סוגות שונות, השילוב של סגנונות רבים, הרצון לתת ביטוי ערכי, שלא לומר מגויס, לתחושת השליחות שבהפצת שירתו של אבן גבירול. כל אלה הופכים את האלבום המיוחד הזה לאירוע רב חשיבות בתולדות המוזיקה בישראל.
ישראל כמעצמת מוזיקה
דוגמאות אלה הן רק דוגמאות אחדות לדיאלוג ההולך ונבנה בין מחוזות המוזיקה הקונצרטית לבין המוזיקה הפופולארית, בין הרוק והג'ז לבין המסורות המוזיקאליות העתיקות שנוכחות בתרבות הישראלית כיום. אמנם המדינה משתנה, החילוניות מאבדת את ההגמוניה הפוליטית והתרבותית שלה, ולעיתים יש תחושה שאנו לפני מהפך תרבותי עמוק, בו חוזרים למרכז הבמה האמונה והפולחן. אלא שהכוח של התרבות שכבר נוצרה כאן, והרצון לדיאלוג בין הדורות כמו גם לשילוב בין המזרח למערב, והצורך להתייחס למציאות שמסביב, כל אלה עמוקים ובעלי נוכחות עצומה. בתוך המהפכה הטכנולוגית ההולכת ומתפתחת אל מול עינינו חוזרות גם הקהילתיות וההקשבה אל האחר. בתוך כור ההיתוך הלא מאורגן הזה, עם עומס המידע שלא ניתן להכלה, הנובע מהיצירתיות הבלתי נלאית של מוזיקאים ישראליים, הפועלים כיום מחוץ לתעשייה, הולכת ומתגבשת לה שפה מוזיקאלית, תרכובת מקומית, שלהערכתי עוד תסתבר כשפה חדשה, בעלת חשיבות היסטורית עולמית, בדומה למוזיקת הג'ז שנוצרה בכור ההיתוך של ארצות הברית של אמריקה.
מבין האמנים היוצרים על קו התפר ממש, תוך שהם משלבים שפה אמנותית חדישה, שהיא בד בבד גם קונצרטית-האמנותי, גם מתייחסת לסגנונות הרוק והג'ז וגם מושפעת עמוקות מהמוזיקה המזרחית היהודית והערבית, בולט במיוחד המלחין רונן שפירא (יליד 1966), שביצירותיו האחרונות 'תקסימצ'רטו' לשני פסנתרים, כלי נגינה אתניים ותזמורת (פסנתר אחד מכוון ברבעי טונים) משנת 2007, 'עתיד עתיק' לגיטרה חשמלית, חליל ותזמורת, משנת 2008, ובמיוחד באופרה היפנית 'מסך הגיהנום' משנת 2012, גיבש לעצמו שפה יוצאת דופן ופורצת דרך בסינתזה שבין טכניקות מערביות ומזרחיות. שפירא משתף פעולה הן עם מגוון של אמנים ישראליים מיוצרי הרוק ברי סחרוף ומיכה שטרית ועד לאמנים קלאסים כמו המנצח עומר ולבר והחלילן יוסי ארנהיים, והוא זוכה לביצועים מעולים בארץ (למשל התזמורת הפילהרמונית הישראלית) ובחו"ל (לאחרונה בבית אופרה חשוב בטוקיו).
ישראל הולכת ומתפתחת להיות מעצמה תרבותית רב-דורית, רב-סגנונית, ואולי צריך לומר גם – רב-לאומית. אל מול הפוליטיקה הקטנה של היומיום, המתעקשת לעסוק בסכמות הלאומיות של העבר, הולכת ומתגבשת לה מדינה רב-לאומית ורב-תרבותית, הבאה לידי ביטוי הולך ומעמיק במוזיקה שנוצרת בישראל בעשורים האחרונים.
דברי שבח למוזיקה הישראלית האמנותית
בתוך כל זה מיוחד הוא מעמדם של יוצרי המוזיקה הקונצרטית. הזכרתי כמה מהצעירים שבהם, והעדפתי לוותר הפעם על דורות רבים של יוצרים, אשר פועלים בחריצות ובכישרון הרחק מתשומת הלב התקשורתית. עם זאת אסכם את מאמרי הקצר בהדגשת חשיבותו ההיסטורית של המלחין הישראלי פאול בן-חיים (1897-1984), אשר היה אחד מחלוצי הדרך שתוארה כאן. דרך שהיא רב-תרבותית ורב-לאומית, דרך שבה יש התייחסות מעמיקה הן לשורשי העבר והן לנוף האקוסטי המקומי. יצירותיו של פאול בן-חיים הולכות ותופסות להן מקום רב חשיבות באולמות הקונצרטים בארץ ובעולם. הגיע הזמן לחנך על פי דרכו האמנותית, ולתת מקום של כבוד לו ולבני דורו, עדן פרטוש, מרדכי סתר, מרק לברי, שרה לוי תנאי, ברכה צפירה, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', יוסף טל, חיים אלכסנדר ואבל ארליך, אשר סללו את הדרך לגיבושה של המוזיקה הישראלית, וכמובן לתלמידיהם, לתלמידי תלמידיהם ולתלמידי תלמידי תלמידיהם – ארבעה דורות ועוד מעט דור חמישי של יוצרים ומבצעים של מוזיקה אמנותית בארץ, שכל התהליכים שתוארו כאן הונעו בעצם על ידיהם. על אף שפעלו לא אחת הרחק מזרקורי התקשורת יש חשיבות רבה ללימוד המוזיקה של צבי אבני, נועם שריף, יחזקאל בראון ובן ציון אורגד, של אריה שפירא, מנחם צור, ציפי פליישר, בטי אוליברו ומנחם ויזנברג, של אנדרה היידו ומרק קופיטמן, של ינעם ליף, חיים פרמונט וארי בן שבתאי, של עודד זהבי, רון ויידברג, איתן שטיינברג וגיל שוחט… רשימה הולכת ומתארכת של מלחינים נפלאים. אני תקווה שנמצא את המקום והזמן להקדיש כנס שלם לפועלם של גיבורי תרבות אלה.
היפה אשר אוהב הנני
בלשון מילותיו של אלכסנדר פן, אשר הותאמו לשירם של ברכה צפירה ונחום נרדי, שיר שעמו פתחתי את דבריי, גם אסכם:
מֵעֵמֶק לְגִבְעָה, מֵהַר לְהַר,
כְּעַנְנֵי הַסְּתָו גּוֹלְשִׁים בְּסֵדֶר
עֶדְרֵי הַצֹּאן. וְשִׁיר לָהֶם אָז שָׁר
פִּזְמוֹן עָצוּב רוֹעֶה צָעִיר בָּעֵדֶר.
שְׁתוּ, שְׁתוּ, שְׁתוּ הָעֲדָרִים,
בֶּחָלִיל לָכֶם אַנְעִים –
אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי עִם חֹם הַיּוֹם
וְהַשָּׁרָב גַּם הוּא לֹא יַפְחִידֵנִי,
כִּי יֵשׁ לִי פְּנַאי לָשֶׁבֶת וְלַחֲלֹם
עַל הַיָּפָה אֲשֶׁר אוֹהֵב הִנֵּנִי.
מעמק לגבעה, מהר להר, כענני הסתו גולשים עוד ועוד רעיונות מוזיקאליים, כעדרי הצאן שבשיר. והנה מכל אלה נולד שיר אחד, פזמון משותף, אותו שר הרועה הצעיר, המייצג בשבילי את הדור המתחדש, המפרש את פרשנותו ומגדיר לנו מחדש את המוזיקה בישראל. והרועה הזה אומר לכולנו – 'שתו, שתו, שתו העדרים, בחליל לכם אנעים'. הוא ירעה צאנו עם חום היום והשרב גם הוא לא יפחידנו. לא רק השרב, גם המחלוקות והתהיות, החיפושים ומהמורות שבדרך, אינם אלא חלק מהתהליך, שבסופו יש לרועה שלנו את הפנאי לשבת ולחלום על היפה אשר הוא כה אוהב.
והיפה הזו איננה אלא המוזיקה הישראלית המגוונת והמופלאה, ההולכת ומתגבשת כבר למעלה ממאה שנה.
פרופסור מיכאל וולפה, מוזיקאי יוצר ואיש חינוך, האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים