ד"ר מיכאל וולפה

 

לפני כמה חודשים יצא לאור ספרם של מיכל זמורה כהן והרצל שמואלי – המוסיקה: שליחות ובשורה. הספר, שהעלה לראשונה בהרחבה את הטענה, שהמודרנה פשטה את הרגל והרחיקה מאולמות הקונצרטים את הקהל, זכה לקיתונות של ביקורת מאנשי המוסיקה האמנותית, המתעקשים להסתגר בהיכלי השן שלהם ולוותר על התמודדות של ממש עם האתגר שהספר הציב בפניהם. אמנם היו בספר בעיות, אך הוא העלה סוגיה אמיתית, שעלינו להידרש אליה. מצערת לא פחות היא העובדה שהתקשורת כמעט לא התייחסה לספר זה, ולמעט מאמר גדול בעיתון אחד, לא הצליח הספר לעורר דיאלוג של ממש על עתידה של המוסיקה בארץ. התקשורת בעצם ויתרה כבר מזמן על המוסיקה הישראלית, זו שאיננה שירים בגלגל"צ, כנושא בעל משמעות. והיות שהרצל שמואלי כבר אינו בין החיים, וגם מיכל אינה נערה צעירה, שלא לדבר על זה שאין בספר זימה או פורנוגרפיה כלשהן, לא מצאו אנשי התקשורת בספר ובעניין שהוא עורר בקרב אנשי החינוך והמוסיקאים בארץ משהו שיש להביאו אל דפי העיתונים, אל גלי האתר או אל מרקעי הטלוויזיה. כבר למדתי מניסיוני, כמנהלם של כמה וכמה מיזמים של מוסיקה ישראלית, שהתקשורת זקוקה למשהו מיידי, סקסי, מציצני, ומי שאין לו סחורה שכזו, מוצא עצמו בבעיה, כי תרבות אמיתית היא לאו דווקא מציצנית או מיידית.

אשתמש בכותרת הספר של זמורה כהן ושמואלי – מצד אחד ויתרו המוסיקאים על השליחות שלהם, והבשורה שלהם לא מגיעה אל הקהל. הם איבדו את האמונה ביכולתה של אמנותם לתקשר עם הקהל, ונוקטים עמדה עצלה, שלא מנסה להתמודד עם שאלת הקומוניקטיביות. מצד שני ויתרה התקשורת על השליחות התרבותית שלה, והיות שמדובר באתגר לא קל בכלל, העדיפה לוותר על הבשורה התרבותית, ולהחליפה בבשורה דהויה של בידור.

*   *   *   *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *

את המלה 'תרבות' משמרת התקשורת, כמושג שגור, ריק מתוכן. המלה 'תרבות' בארץ הקטנה שלנו משמשת את התקשורת בעיקר לתחליפים דהויים.

כשאומרים בארץ הקטנה שלנו 'תרבות' – מתכוונים ברוב המקרים לתוכניות בידור.

כשאומרים בארץ הקטנה שלנו 'תרבות ישראלית' – מתכוונים לתוכניות בידור בעברית.

כשאומרים בארץ הקטנה שלנו 'מוסיקה ישראלית' – מתכוונים לשירים פופולאריים ברשת ג' ובגלגל"צ.

כשאומרים בארץ הקטנה שלנו 'השפה העברית' – מתכוונים לשפה דלה, חסרת רבדים ומורכבויות, הנאמרת במהירות ובצקצוק גס.

אני יודע שזו אמירה שחוקה, ובכל זאת אומר, שלמיטב הבנתי והכרתי, התקשורת בארצנו הקטנה והאהובה כבר שכחה מזמן תרבות אמיתית מהי.

התרבות היא חלק בלתי נפרד מזהותה של כל קבוצה לאומית. חשיבותה לביטחוננו שווה, אם לא גדולה,  מחשיבות הצבא. בוותרנו על תרבות, על חינוך לתרבות, על האפשרות להתנסות ולהתמודד עם האתגר של יצירת תרבות של ממש, אנחנו מוותרים על חיינו בארץ האהובה הזו.

בכך שהתקשורת מעדיפה להשקיע את מרבית משאביה בתוכניות בידור וברייטינג בטוח, היא מסכנת את קיומנו הרוחני והפיזי. היא לא רק מזהמת את מוחנו, אלא מפעילה את מנגנון ההשמדה העצמית של מדינת ישראל.

*   *   *   *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *

התקשורת איננה חזות הכול. היא אינה אלא מראה של תופעות עמוקות יותר בחברה הישראלית והעולמית. האשמת התקשורת בכל הרעות החולות שאתאר במאמרי, פוסחת בוודאי על עוד נושאים רבים ומהותיים. כי אכן הגיע הזמן לשאול: כיצד ייתכן, שהאמנות הישראלית, המצליחה כל כך בעולם, היא סוד שמור בתוככי המדינה? מדוע פסטיבל חשוב כמו 'חג המוסיקה הישראלית', שכל כולו מצעד בן ארבעה ימים של עשרות מוסיקאים ישראלים הפועלים ויוצרים בארץ הזאת, אינו זוכה לחשיפה משמעותית במדיה, בעוד שכל עלם זב חותם שהתעטש בתוכנית 'האח הגדול' זוכה לחשיפה אפילו בעיתון הארץ? וכשיש כבר השקעה של ממש בשידור ובדיווח על תרבות, בוחרת התקשורת את הפסטיבל למוסיקה קאמרית בירושלים, אכן פסטיבל איכותי ומוקפד, שמרביתו מוסיקה קאמרית קלאסית ורומנטית, לא ישראלית כמובן, עם מעט מוסיקה אמריקנית בת-זמננו של מלחין בן מאה (שזה כמובן הגימיק), ועם יצירה ישראלית אחת, המשמשת כמס שפתיים לעורכי התוכנית. כיצד זה שאמנים שזכו בפרסים בינלאומיים בתחומי האמנות החזותית והמוסיקה נשארים מחוץ לתחום, בשעה שכל מעשה זימה של פוליטיקאי בינוני זוכה לדיונים סוערים מעל גלי האתר? כיצד זה שהמדינה מצמצמת זה שנים באופן עקבי את תקציבי החינוך לאמנות ולמוסיקה? מדוע הקונסרבטוריונים הולכים וקמלים בהדרגה? מדוע מרכזי הוראת מוסיקה, כמו המרכז למוסיקה בירושלים, אחד ממפעלי החינוך הבינלאומיים החשובים הפועלים בארץ, ושתי האקדמיות למוסיקה – בתל-אביב ובירושלים, עומדים מזה שנים בקשיים תקציביים? איך קרה שערוץ התרבות, שהיה מפעל התיעוד וההפצה היחיד של תרבות ישראלית מקורית, נסגר לפני שלוש שנים מחוסר תקציב? צריך גם לשאול – מדוע המדינה מעניקה כל-כך מעט לפריפריה בכלל ולנגב בפרט? כיצד זה שכמעט כל מיזם קטן בתל-אביב זוכה לתמיכת הממסד האמנותי בארץ, בעוד שפסטיבלים גדולים, הנערכים בפריפריה, מצליחים לשרוד רק בזכות רצונם הטוב של כמה אנשים, שכן התקציבים שיינתנו להם, אם בכלל, יספיקו בקושי לשמירה ולהסעות? שלא לדבר על זה שקיים אך סיכוי קלוש מאד שאיזו תחנת רדיו או טלוויזיה תגיע – ולו פעם אחת – להקליט או לשדר פסטיבלים אלה?

*   *   *   *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *

המציאות שתיארתי כאן היא מצערת ומקוממת, והיא במידה רבה תוצאה של 'הבליץ של המודרנה התקשורתית'. אמנם, אל לנו להאשים את השליח, ובמקרה זה השליח הוא התקשורת, מפני שהאשמת התקשורת יוצרת משוואה שפתרונה קל: טיפול שורש קליל בתקשורת. זו הסיבה שבחרתי בתיאור מרפרף של כמה מן התופעות המדאיגות בחיי התרבות בארץ. ברור לי שתליית האשמה בתקשורת כמוה כהתבוננות בראשו של הר מבלי לדעת שמתחתיו מסתתר לו הר שלם. התקשורת מהווה כאמור שליח שמכר את נשמתו לשטן. היא משוללת ערכים, משוללת אידיאולוגיה ובעיקר, משוללת ברירה. אין לה ברירה אלא לשחק משחק עקוב מדם שברור לגמרי שייגמר רע.

הסיבות, כמובן, עמוקות הרבה יותר, וקשה לנתח במאמר אחד את הסיבות לדלות המחשבה, לדלות החומר ולהזניה המבישה של כלל צרכני המידע והתרבות. אני חושש שלקנונייה הזאת שותפים כולם, כולל עורכי העיתונים האליטיסטיים ועורכי תוכניות התרבות בערוצים הממוסדים, שמסתתרים תחת מעטה האינטליגנציה אבל חוץ מתמונות של נשים ערומות מכניסים את כל שאר החומר הצהוב, רק בזהירות ותחת מעטה אינטלקטואלי כביכול. גם הציבור, שנאנס בשמחה וברצון, שותף לקנונייה. בריבוי המידע שיצר תחרות מטורפת, מפסיד רק הצרכן. היות שאין שום אפשרות לנצח רייטינג, חוץ ממכנה משותף פופולרי, אנחנו שותפים כאן לעולם הגלובלי כולו, שהפך כל תרבות מקומית לנעדרת ייחודיות, לנעדרת סימני היכר מקומיים. הכפר הגלובלי הוא בעצם האסון הגלובלי התרבותי שלנו. כל מה שייחודי נמחק והופך לעיסה תרבותית דביקה ומצחינה. התקשורת רחוקה מלהיות אשמה בכך – היא רק משמשת הזונה של המושכים האמיתיים בחוטים.

ומי הם המושכים בחוטים – האם אלה בעלי ההון, ושותפיהם הסוגדים למולך-הצריכה? כל המערך האנושי מבוסס על כיוון האנושות לצעוד לשווקים. מה מוכר? מה שפופולרי. מה פופולרי? מה שמוכר… כך הופכת התקשורת לנביאת הצריכה. חזונה מתממש בשדה המערכה של המשווקים. לחמה בא לה ממכונת הצריכה המשומנת היטב, המנצלת כל שדה לטובתה, ובלבד שיקנו.

במצב כזה אין לי אלא לשאול את עצמי ואתכם אחים יקרים – מתי נתעורר? מתי נדע להעלות על ראש שמחתנו את מיטב התרבות הקלאסית העולמית, ובעיקר את התרבות הישראלית ההולכת ומתפתחת בארץ?

*   *   *   *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *

המציאות בארץ הקטנה שלנו, כך נהוג לומר, היא מציאות חסרת היגיון, בשטחים רבים. לא רק בתרבות, באמנות ובמוסיקה. כך קורה, שבניגוד לכל היגיון, כנגד כל הסיכויים, על אף התנכרות התקשורת לתרבות, בעיקר לתרבות המוסיקלית, אנו עדים לפריחה תרבותית שאין לה אח ורע בעולם. כל כך הרבה אמנים יוצרים בארץ הזאת. הם עובדים קשה לפרנסתם ועושים את אמנותם בזמנם החופשי ומרצונם הטוב. טובי היוצרים בכל התחומים מוצאים את עצמם בקשיי יומיום מבישים. מי שאינו מצליח להגיע אל עדשות מצלמות הרייטינג מוצא את עצמו מחוץ לתודעה הציבורית, והתקציבים האמורים לסייע הם מועטים ומחולקים במשורה. ובכל זאת, האקדמיות למוסיקה ולמחול הומות בתלמידים, וכך גם בתי-הספר לאמנות ולתיאטרון. הארץ מלאה במקהלות ובחבורות זמר, בקבוצות של חובבי הפיוט, בתזמורות של מוסיקה ערבית, בבתי אופרה קטנים ומקוריים, בתזמורות של מוסיקה קלאסית, בהרכבים קאמריים, באנסמבלים למוסיקה חדישה, בזמרים של מוסיקה אתנית, בנגני מוסיקה חסידית, בלהקות רוק מתקדם, בהרכבי ג'אז מעולים, ועוד לא אמרתי הכול, כי כל כך הרבה קורה. אלא שעל זה לא כותבים ועל זה כמעט שלא מדווחים. ואם כבר מדווחים על משהו, ואינני מתכוון עכשיו לזמרי הפופ והרוק המסחריים, זה נעשה ברדידות מעיקה, חוטא לאמת, ולעיתים מבזה את האמן ואת יצירתו.

*   *   *   *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *

ארבעה תהליכים מובילים את החברה הישראלית מאז כינון המדינה אל הוואקום התרבותי שתיארתי:

1. התהליך הראשון וההרסני מכל הוא התבססותה של תפיסה חינוכית חדשה ועדכנית כביכול,  הדוגלת במצוינות של ידע שימושי בלבד, הסוגדת לטכנולוגיה, ולרכישת המקצוע המפרנס. תפיסת החינוך למצוינות, לא מתייחסת כלל לערכים חינוכיים, שלא לומר לתרבות, כאל נושאים בעלי משמעות או חשיבות. משנה חדשנית זו, מטיפה לתחרותיות ולהישגיות, ונדמה שכל עניינה הוא ציונים גבוהים של  התלמידים בבחינות הבגרות. בעקבות תפיסה חינוכית זו, גדלים במדינה כבר כמה וכמה דורות שלא שנחשפו לתרבות של ממש – לא למקורות ישראל, מן התנ"ך והתלמוד ועד לספרות העברית החדשה, לא להיסטוריה, וכמובן לא לאמנות או למוסיקה, ובוודאי שלא לאמנות הישראלית ולמוסיקה הישראלית, או אפילו לזמר העברי, ועל אחת כמה וכמה שלא למוסיקה האמנותית, שהיא אמנות מופשטת, רחוקה כביכול מן התרבות היהודית המסורתית. אני שואל איך זה ייתכן שבמדינת ישראל אין כמעט בכלל שיעורי מוסיקה בבתי-הספר? איך זה ייתכן שאין חינוך מוסיקלי במדינה, אלא למי שידו משגת לשלם בעבור שיעורי נגינה לילדיו? איך זה שאפילו שירים עבריים כבר לא נלמדים בבתי-הספר באופן מסודר, ובעיקר איך זה שהתקשורת לא נזעקת בעניין זה?
2. המתח ההולך ומתפתח בין השבטים השונים המרכיבים את החברה הישראלית מוליד אנטגוניזם של כל אחד מן השבטים לתרבותו של האחר. המתח הזה מנוצל על ידי הממסד האחראי על מימון התרבות והאמנות לקיצוץ תקציבים ולביטול פרויקטים, בבחינת לא יהיה לאלה וגם לאלה לא. בהקשר זה מעניין לציין אמנות אחת שזוכה דווקא לעדנה בשנים האחרונות: זוהי אמנות הקולנוע, אשר בזכות חוק הקולנוע מתוקצבת עשרת מונים יותר משאר האמנויות. התוצאה היא יבול מרשים של סרטים טובים, אשר נגעו בלב הצופים הישראליים והביאו כבוד לישראל בחו"ל. שערו בנפשכם איזו פריחה תרבותית יכולה הייתה להיות בארץ לו תוקצבו כך גם המוסיקה, התיאטרון והאמנות החזותית, ואיזו רוח אחרת הייתה נושבת אז בארץ הקטנה והאהובה שלנו? תארו לכם מה היה קורה לו בכל שנה הייתה מבוצעת בבכורה אופרה ישראלית חדשה, סימפוניה ישראלית חדשה, חמש יצירות קאמריות חדשות, עשר יצירות חדשות למקהלה ועשרים עיבודים חדשים של זמר עברי בשביל גופי ביצוע קלאסיים, וכל זה במימון מלא של המוסדות המזמינים, המתוקצבים על-ידי המדינה? הרי הייתה מתפתחת כאן באמת מוסיקה ישראלית. היו צומחות כאן באמת אסכולות של מוסיקה ישראלית. ובטוח שמתוך צבירת הניסיון של היוצרים והמבצעים היה צומח קהל חדש. שערו בנפשכם אם כך היה גם בתחום של המוסיקה הערבית האמנותית, בתחום של הפיוטים, בתחום של מוסיקת הג'אז ובמוסיקה האמנותית המודרנית? חשוב על כן, שבמקום לנצל לרעה את המתח השבטי בארץ, יתוקצבו במקביל סוגים שונים של מוסיקה, ויעודדו גם את אלה וגם את אלה ליצור ולהתפתח.
3. התהליך השלישי הוא ההתרחקות ההדרגתית והניכור בין המסחרי לאמנותי. אתקשה להגדיר בדיוק מהו מסחרי ומהו אמנותי, וישנן איכויות רבות במגוון של סוגי מוסיקה מסחרית הנעשית בארץ, ולעומת זאת לא מעט רדידות ביצירות מוסיקליות המתיימרות להיות אמנותיות. ובכל זאת, אני נדרש כאן בעל כורחי להכללה על מנת להסביר את התופעה שאני עד לה מזה שנים. האמנים העוסקים במוסיקה מסחרית, על פי הבנתם, מקבלים את החלטותיהם האמנותיות על פי הסיכוי לרווח כספי, ומוכנים לרדת לעיתים לרמות נמוכות של בידור זול. האמנים העוסקים לתפיסתם במוסיקה האמנותית מצהירים לא אחת שהכסף לא מעניין אותם, שגם הקהל בעצם לא ממש מעניין אותם, והם לא מהססים להוציא תקציבים גדולים, פרטיים או ציבוריים, על מיזמים שאינם נוגעים בלבבות. בהכללה גסה ניתן לומר, שהמסחרי לא מוכן לקחת כל סיכון, ושהאמנותי לוקח סיכונים חסרי סיכוי. כל זה נובע מן ההפרדה החד-משמעית בין המסחרי לאמנותי, על אף שבפועל יכולה חשיבה נכונה לחבר דווקא בין חשיבה מסחרית לאמנותית, ולהביא מוסיקאים מוכשרים מתחום אחד ליצור ולעבוד במשותף עם חבריהם מן התחום האחר. בין אותם אמנים היוצרים והמבצעים של מוסיקה בת-זמננו, אמנותית לתפיסתם, רווחת לא אחת תפיסה מתנשאת, שלפיה אין כלל תרבות ישראלית; הכול בעצם חיקוי של תרבותיות אחרות, ועל כן מביטים אמנים אלה בעיניים כלות אל התרבות האוניברסאלית כביכול של האוונגארד האירופי. כך נוצר ואקום תרבותי, שכן האמנות הגבוהה אינה מתקשרת כביכול עם הקהל, ועל כן אינה מסוגלת לשרוד מבחינה כלכלית, ואילו התרבות המסחרית מוותרת על כל התמודדות עם איכויות כלשהן, ומעדיפה את ההליכה הבטוחה אל הבידור המתקשר, המיידי. כך יכולים פרנסי הקהילה לבוא ולומר כי אין לחברה הישראלית צורך בתרבות גבוהה, שכן הקהל מדיר רגליו מאולמותיה. בהמשך יכולים פרנסים אלה להסיר אחריות, לקצץ תקציבים ולבטל מיזמים של תרבות, או לחלופין, מתוך תמימות ואי הבנה תרבות מהי, לתקצב ברוחב לב מיזמים של בידור מסחרי, שאיננו זקוק באמת לתמיכה.

וישנה גם סיבה רביעית, שאני מעדיף לא להיכנס אליה במאמר זה – מצבה הפוליטי של ארצנו. אינני רוצה להיכנס לעניינים של ימין ושמאל בארץ הזאת, אך ישנן עובדות פשוטות, כמו הצורך שנכפה עלינו, או שבחרנו בו באופן לא מודע, הכול בעיני המתבונן, להשקיע את מיטב משאבינו בהגנה על המולדת, בחיזוק הצבא, בבניית חומות ובעוד ועוד מיזמים שלא השאירו תקציבים של ממש לחינוך ולתרבות. מעבר למחלוקות הפוליטיות הקורעות אותנו מבפנים, חשוב לומר זאת: יהיה מצבנו הכלכלי והביטחוני אשר יהיה, אם לא נתעורר ונבין את חשיבותה של התרבות לעתידינו תהפוך ארצנו לגיהינום עלי אדמות, שבו מוסיקה קלוקלת ומכירה, אמנות חזותית פורנוגרפית וזולה ותיאטרון רע שכולו בידור מיידי וחולני, ירעילו את בארות נשמת האומה.

*   *   *   *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *  *

הגיע הזמן לזקוף קומה, לעשות אמנות ישראלית בגאווה, לא להתפשר על איכות, גם לא להתפשר על קומוניקטיביות, כי הן אינן סותרות זו את זו. עד מתי ניתן למפלצות הרייטינג לחסל את החברה הישראלית? עד מתי נפחד מן הביקורת המתנשאת, המערבית-אוניברסאלית כביכול,  הפוסלת אפשרות לכינונה של תרבות מקומית ישראלית משמעותית? לא נירתע מן הציניות ונאמר – מותר ליצור אמנות קומוניקטיבית, שתביא עניין, הנאה והתעלות נפש לקהל הישראלי. ניתן ליצור אמנות ישראלית שיהיו לה שורשים בארץ ובאנשיה. מותר ואף צריך ללמד את ערכי התרבות, ללמד את שפות האמנויות השונות, לתת מקום חדש ומכובד גם למוסיקה. אפשר לעשות זאת בעברית, ומותר, כן מותר, לחבר בין הרוק, הפופ, הג'אז, הערבי, הים-תיכוני, הפיוט, החסידי והקלאסי, אפשר אפילו לחבר את המסחרי והאמנותי בלי להתפשר על אמירה כנה, מורכבת ועמוקה. הבה נצא מן השבטיות הזאת שהרסה כל חלקה טובה של תרבות במלחמות היהודים. בואו נעשה ביחד, באהבה ובכבוד איש אל רעהו את התרבות הישראלית של העתיד.

אני פונה מכאן אל התקשורת, כי אני רואה בה אנשים טובים ומשכילים רבים שיכולים לקחת על עצמם את המשימה החינוכית הראשונה במעלה הזאת. אני קורא לחברַי בתקשורת – הבה נשלב ידיים. הבה נוותר ולו במעט על הרייטינג המיידי. הבה נבנה, על-ידי חינוך של ממש, רייטינג ארוך טווח, שבמרכזו תרבות ישראלית אמיתית. אל תוותרו על האמנים היוצרים לדורותיהם בארץ הזו. תנו מקום לכוכבים הנולדים, אך השכילו לתת מקום שווה ומכובד גם לכוכבים שכבר עברו כמה וכמה שנים מאז נולדו. זכרו שהדוגמנים-זמרים-שחקנים שבחרתם לחשוף בתקשורת, אם אכן בוערת בהם העשייה האמנותית, ימשיכו לפעול גם לאחר שלא יהיו כל-כך נוצצים. אל תשליכו אל הרחוב את האמנים הישראלים רק משום שאינם מביאים לכם רייטינג מיידי. אל תתפלשו בעפרם של אלילים ונביאי שקר, הסוגדים להצלחה הכלכלית המיידית, כי הם אויבים מסוכנים יותר מכל המחבלים גם יחד. המחבלים מהווים סכנה חיצונית, ואילו אלה הם סוסים טרויאניים שיחסלונו מבפנים. אל תלכו שבי אחר הוולגארי, אחר המציצני. תנו מקום של ממש, הזדמנות של ממש, ארוכת טווח ובעלת אורך רוח למה שהוא גם מורכב יותר, אמיתי יותר, כן יותר, מחפש משהו, אומר משהו אמיתי, משהו מכאן. הביאו אותו לקהל, חנכוהו להבין ולהתמלא מתרבות של ממש. בכוחות משותפים נוכל לסמן את המשבר התרבותי בו אנו מצויים כשעת רצון להצלתה של התרבות הישראלית. כי בלי תרבות אנא אנו באים?

כסלו, תשס"ח