הסונטה השביעית לפסנתר של ויקטור אולמן- מאת מיכאל וולפה

ויקטור אולמן (1944-1898) הוא אחד מן המלחינים המרכזיים שפעלו בגטו טרזין. הוא החל את לימודי המוסיקה בעיר הולדתו, טסין, ובגיל שש-עשרה נסע לוינה ללמוד קומפוזיציה. במהלך שנות נעוריו למד
בין השאר אצל המלחינים ארנולד שנברג ואלכסנדר זמלינסקי, אשר העריך את כישרונו וסייע בידו בהמשך דרכו. במהלך שנות העשרים של המאה השתקע אולמן בפראג, והיה מעורב מאד בחיי המוסיקה בה.
כמוסיקאי מוכשר ורב-תחומי, פסנתרן, מנצח מקהלות, מנצח תזמורות, מבקר נחשב וכמובן מלחין פורה ומוערך, הפך ויקטור אולמן לאחת הדמויות המרכזיות בחיי המוסיקה בצ'כיה. בסוף שנות העשרים הצטרף אולמן לתנועה האנטרופוסופית, ונסע מספר פעמים לציריך שבשוויץ ולשטוטגרט בגרמניה, על מנת להשתתף בסדנאות של תנועה זו. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה חזר לפראג. הוא שימש כמבקר מוסיקה באחד העיתונים החשובים, כעורך מוסיקאלי ברדיו הצ'כי, וכמורה פרטי נחשב לקומפוזיציה ולפסנתר. אולמן יצר קשרים הדוקים עם מורי הקונסרבטוריון בעיר, ואף השתלם אצל חברו המלחין אלואיס הבה,
מן המלחינים המודרניסטים המובילים באותן שנים. אולמן היה גם פעיל מאד באיגוד הקומפוזיטורים הצ'כי ובאגודה למוסיקה קאמרית, בה ארגן קונצרטים פרטיים וציבוריים, והציג דרך קבע יצירות חדשות פרי עטם של חבריו. אולמן המשיך בפעילותו האמנותית הנלהבת גם לאחר הכיבוש הנאצי. בחודש ספטמבר של שנת 1942 נשלח ויקטור אולמן לגטו טרזין.
גטו טרזין (טרזינשטדט בגרמנית) הוקם בנובמבר 1941 ושימש בראשיתו מקום ריכוז ליהדות בוהמיה ומורביה. לגטו נשלחו יהודים מארצות מערב אירופה – אוסטריה, גרמניה, הולנד ודנמרק. מנהיגות יהדות צ'כיה, בראשות יעקב אדלשטיין, תמכה בהקמת הגטו, בשטח הפרוטקטוראט, כאלטרנטיבה להגליה מזרחה, בתקווה שהגטו יהיה למקום מקלט, עד יעבור זעם. אשליה זו נסדקה עם תחילת השילוחים למזרח בינואר 1942 והוצאות להורג בתליה של שישה עשר יהודים, אסירי הגטו, בעוון משלוח מכתבים או קניית עוגה.
הגטו הוקם בעיר המבצר טרזין, שנבנתה במאה השמונה-עשרה על ידי הקיסרית מריה תרזה (ועל-שמה). הקסרקטינים ובתי המגורים במקום התאימו לאוכלוסייה בת 7,000 נפש. בתקופת השיא נדחסו בין חומות העיר 60,000 אסירים. חרף הקשיים והמצוקה התאפיין גטו טרזין בפעילות ארגונית מקיפה של המנהיגות היהודית, שבאה לביטוי בכל תחומי החיים –  טיפול וחינוך ילדים ונוער, שירותי בריאות, חלוקת מזון, עבודה ועוד. כל אלה שיפרו אמנם, אך לא יכלו למנוע את תנאי החיים הקשים, צפיפות, מחלות, רעב, ותמותה גבוהה.
מיד עם הגיעו לגטו החל ויקטור אולמן בפעילות אמנותית נלהבת. יחד עם חבריו, רפאל שכטר, גדעון קליין, הנס קראסה, ואמנים נוספים הנהיג אולמן פעילות יוצאת דופן בהיקפה ובאיכותה. הוא הקים גופי ביצוע של נגנים מאסירי הגטו, ארגן קונצרטים, כתב דרך קבע ביקורות מוסיקאליות ודברי הגות על מקומה של האמנות בזמן מצוקה וחיבר שורה מרשימה של יצירות, והיה המוסיקאי היחידי בגטו שהנאצים פטרו מעבודתה, על-מנת שיקדיש את זמנו לעשייה מוסיקלית. גולת הכותרת של עבודתו היוצרת בגטו הייתה האופרה "קיסר אטלנטיס", אותה חיבר עם המחזאי פטר קין, אשר הורדה מן הבמה זמן קצר לפני העלתה בבכורה, עקב חשש מנהיגות הגטו מתגובת השלטון הנאצי. ויקטור אולמן חיבר גם מספר ניכר של יצירות הקאמריות, שירים וסונטות לפסנתר.

הסונטה השביעית לפסנתר משנת 1944 היא אחת משתי היצירות האחרונות של אולמן (לצד חיבור הסונטה הוא עבד גם על מוסיקה לקריין ותזמורת על פי פואמה של רילקה). על פי ההערות המילוליות הרבות שבכתב היד אין ספק שזוהי בעצם גרסת פסנתר של סימפוניה אותה תכנן לתזמר. רצה הגורל המר ואולמן נשלח לאושוויץ יומיים לאחר השלמתה של היצירה. הסונטה בשלמותה שוחזרה מכתב היד, שאיננו קל לפענוח. יש בה חמישה פרקים:

• פרק ראשון רחב יריעה ומהיר (Allegro) בעל אופי ער ובצורת סונטה;
• פרק שני תמציתי (Alla marcia, ben misurato) בקצב של שיר לכת;
• פרק שלישי איטי (Adagio, ma con moto) בעל אופי לירי ושירתי;
• פרק רביעי ריקודי (Scherzo- Allegretto grazioso) במבנה של סקרצו עם חלק ביניים (Trio);
• פרק חמישי ומסכם (Variationen und Fuge uber ein hebraisches Volkslied ) ובו סדרה של ווריאציות ופוגה על הלחן שחיבר המלחין יהודה שרת לשיר "רחל" למילותיה של המשוררת רחל ("הן דמה בדמי זורם").

ישנן סברות שונות לגבי הסמליות שבבחירת השיר הזה דווקא כנושא לסדרת הווריאציות המרגשת המסיימת את היצירה. האם היו מילות השיר המיוחד הזה ידועות לויקטור אולמן, או שמא הלחן יוצא הדופן אותו כנראה שמע מפי אנשי התנועות הציוניות בגטו ייצג בשבילו איזשהו חלום? כך או כך –  מציגה סונטה זו את ויקטור אולמן במיטבו. הערותיו המילוליות הרבות מאפשרות לפענח חלק נכבד מכוונותיו התזמורתיות. הוא ציין בפירוט רב כלי-נגינה ואף סוגי הפקת צליל, אשר אפשרו לחמשת המלחינים – תם דיין, ישראל גליקסברג, ניר כהן, רועי הנדלר ומיכאל וולפה, אשר עסקו במלאכת התזמור, ליצור סימפוניה על פי כוונותיו.
ליצירה זו ישנה כבר גרסה לתזמורת גדולה אשר ערך המלחין ברנהרד וולף. כוונתנו הייתה ליצור גרסה נוספת לתזמורת קאמרית, אשר תאפשר את ביצועה של היצירה גם על ידי תזמורת קטנה יותר. זוהי בכורה עולמית של גרסה זו. חיבורה החל בסמינר "מוסיקה וזיכרון", אשר נערך בבית טרזין שבקיבוץ גבעת-חיים איחוד בקיץ תשס"ו. לאחר שעברנו יחדיו על כתב היד, ועל הוצאות שונות של היצירה, בחר כל אחד מאתנו פרק אחד מבין חמשת הפרקים וניגש למלאכת התזמור.

בחמשת פרקיה של הסונטה השביעית, שהפכה לסימפוניה, כפי שנתכוון יוצרה, ישנן חיוניות ואנרגיה נוגעות ללב. לצד כמה רגעים של עצב ואף ייאוש, בעיקר בפרקים הפנימיים של היצירה, בולטת רוח אופטימית, ואולי אף תחושה של ניצחון, שגם אם יאחר לבוא – בוא יבוא. בצלילי הסיום של היצירה פועמת רוח של גאווה גדולה על ההישג הגדול של היוצר, המצליח על אף קשיי היומיום והמוות הקרב, להשאיר אחריו יצירת רחבת יריעה שכזו. ויקטור אולמן עצמו ניסח זאת במילים מרגשות באחד ממאמריו בעיתון של הגטו:
"בשום פנים ואופן לא ישבנו גם בכינו על נהרות בבל, גם לא תלינו את כינורותינו! אנו משליכים את יהבנו על אמנות… המשעבד הנאצי אולי יכריע אותנו למוות פיסי אך לא יוכל לניצחוננו הרוחני והתרבותי." (תרגום חופשי מאנגלית- מ.ו.)
מדהים ומרגש לדעת שדברים אלה נכתבו באפריל 1944, בימים בהם היה אולמן עסוק בחיבורה של היצירה. הוא השלים את גרסת הפסנתר ב- 16 באוקטובר 1944 ויומיים אחר-כך ב- 18 באוקטובר 1944 נשלח אל מותו באושוויץ.

חשוב לציין שאת הפרק החמישי, אותו הוסיף אולמן ממש ברגע האחרון תיזמרתי אני, ואף התייעצתי לגביו עם מוריי המלחינים חיים אלכסנדר ויוסף טל, האמונים על השפה הגרמנית ועל הסגנון הסימפוני המרכז אירופאי. הם גם כמעט בני דורו של ויקטור אולמן. במהלך העבודה עימם נתגלתה לי עובדה מרגשת מאד, הקשורה לידידות המיוחדת שהייתה בין יוסף טל ליהודה שרת. טל אף הלחין פרק ווריאציות על אותו שיר שמימנו בנה גם אולמן את סדרת הווריאציות שלו. פרק זה חובר כפי הנראה בסוף שנת 1944 והתווסף לסונטה הראשונה לפסנתר כמה שנים מאוחר יותר. צירוף המקרים מרגש ומחריד כאחד. שני מלחינים יהודים דוברי גרמנית, האחד בקבוצת גשר והשני בגטו טרזין מלחינים סדרת ווריאציות על השיר 'רחל' (הן דמה בדמי זורם) פרי עטם של המשוררת רחל והמלחין יהודה שרת ממש באותם ימים איומים של סוף מלחמת העולם השנייה.
כל מלה נוספת מיותרת.
הגרסה הסימפונית שלי ושל תלמידיי בוצעה בבכורה על-ידי הסינפונייטה הישראלית באר-שבע בניצוחו של דורון סלומון ב'צלילים במדבר' מספר 9 בדצמבר 2006.  שנה וחצי לאחר מכן בחורף 2008 בוצעה היצירה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים על-ידי התזמורת הקאמרית של האקדמיה בניצוחו של ניר כהן, תלמיד ניצוח, ואחד מן המתזמרים. ביצוע זה נערך במסגרת קונצרט לזכרם של האמנים היהודים  באירופה שנספו בשואה. בקונצרט שנתקיים במסגרת חגיגות 75 שנה להיווסדה של האקדמיה נתמך על-ידי יד-ושם ובוצעה בו אף גרסת תזמור חדשה לווריאציות הרציניות של פליקס מנדלסון שחוברה על ידי כתת הקומפוזיציה של פרופ' ינעם ליף. את הקונצרט הקדימה תערוכה על מוסיקאים יהודים במאתיים השנה האחרונות באירופה והרצאה שלי על ויקטור אולמן, יוסף טל ויהודה שרת.