מזה כמה שנים אני מקשיב נרגש, חווה את ההתקדמות מעוררת ההשתאות של המוזיקה הים תיכונית הישראלית. הצירוף 'מוזיקה ים-תיכונית' יוחס בעבר לאסכולה הקונצרטית האמנותית בראשית הדרך של המוזיקה בישראל. אותם יוצרים ענקי כשרון ורוח כמו פאול בן-חיים, מרק לברי ומנחם אבידום, מהגרים שזה אך הגיעו לנמל יפו, וחשו את השמש הקופחת על פניהם, הבינו שיש מקום לתת ביטוי לרוח המקום. מה שמקס ברוד ואלכסנדר אוריה בוסקוביץ' הגדירו 'הנוף האקוסטי של הארץ החדשה'. קבוצה מרתקת זו של יוצרים ניסתה להביא זאת לידי ביטוי במדיום הקונצרטי ונתקלה בקשיים רבים, בין השאר של נגנים אירופאים בחינוכם שלא התאימו למימוש החזון. מקצועיים ככל שיהיו, המקצבים, האינטונציה, לא היו חלק ממחזור הדם שלהם. גם הקהל של אותה תקופה לא התחבר למסר, וכמובן שהיוצרים עצמם, כפי שקורה פעמים רבות, לא הצליחו תמיד באמת ליצור סגנון משכנע, על אף היותם קשובים וחרוצים עד מאד.
והנה החזון החשוב הזה שמבקש לתת ביטוי למקום, לאנשיו, למיזוג הבלתי נתפס הזה של תרבויות מוזיקליות, נבט במחוזות אחרים, דווקא בלב ליבה של תעשיית המוזיקה הפופולרית. מה שהחל בניסיונות של מתתיהו שלם ועמנואל זמיר, ויותר מאוחר ביצירתם השופעת של אביהו מדינה, שלמה בר, דני סנדרסון, עוזי חיטמן, קובי אוז, כנסיית השכל, אהוד בנאי, אלון אולארצ'יק, ועוד רבים וטובים, התגלגל עכשיו אל דור חדש, חסר עכבות, שכתיבתו טבעית, מקצועית, וקשובה לנוף האקוסטי במלוא מובן המלה.
זמרים ויוצרים, שהתקציבים והקהל העצום של מאזינים מאפשרים להם לחפש ולהגיע למקומות חדשים, יוצרים כאן שירה לירית ושירי מחול, שכמותם לא ידעה הארץ מאז רקדו חלוצי חומה ומגדל את ההורה החדשנית, שביקשה לשלב את הרוח של המחול האירופאי עם רוח הנוודים הבדואים שפגשו כאן. מדובר לפי התרשמותי באמנים מלאי כשרון, מרגשים, חרוצים, השייכים לגמרי לכאן. עומר אדם למשל בדוגמה שצירפתי, וכמותו דודו אהרון, פאר טסי (שצירפתי קישור לשיר שלו), שרק יצא לדרך, ואני צופה לו פריצת דרך סגנונית דרמתית בהמשך, שרית חדד ואיל גולן בהפקות החדשות שלהן, והתמהילים המתחדשים שבמפגשים מיוחדים כמו של יהודה פוליקר ושלומי שבת, בדוגמה השנייה, ועוד יוצרים רבים, מספרים לנו סיפור מרתק. בתוך כל הקשיים, בתוך כל הטלטלות, נולד כאן סגנון חדש, חשוב, שערכו לעתיד לבוא דרמתי, ולהערכתי מתקרב בחשיבותו ללידת הג'ז.
שימו לב שחלק נכבד מהיוצרים והזמרים הללו לא עסוקים בנראות שלהם, הם לא משווקים את עצמם כחתיכים הורסים או כיפהפיות צמרת, ומביאים עימם מסרים רבים, כולל כאלה הנוגעים לקהילה הגאה, לחיפושי דרך אישים, לזהות יהודית, כמו גם בהקשר של עיצוב הסגנון – לשורשים של המוזיקה הערבית והתורכית, למקומה של תרבות המוזיקה של יוון במחוזותינו, למקומו של הפיוט בשורשנו המוזיקליים, לאפשרות של שילוב הלחן המזרחי בהרמוניה המערבית, וכמובן גם הרבה רומנטיקה, אבל לא רק. כל מה שמקס ברוד כתב על ים תיכוניות בשנות השלושים קורה עכשיו. לא יכול הייתי לתת את כל הדוגמאות, אבל נראה לי שאנחנו מוצאים את השפע הזה מסביבנו כל הזמן.
נ.ב. וכידוע לכם אני מעריץ גדול של פאול בן-חיים ויש בליבי אהבה גדולה ליצירותיהם של לברי, אבידום, טל, בוסקוביץ', פרטוש, סתר…. ואני גם שומע הרבה ובהנאה גדולה מוזיקה אמנותית במגוון סגנונות פורצי דרך משנברג הגאון הגדול והנערץ עליי ועד כל הדברים המהממים שקורים עכשיו בתחום הזה. לא מזכיר שמות כי הרשימה ארוכה מאד.
דילוג לתוכן